החלטה בתיק רע"א 5899/11

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' ברון) בה"פ 817/08 מיום 14.7.11, בו נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסק בוררות שניתן על ידי הבורר עורך הדין ב' ברץ (להלן: הבורר), ביום 12.6.08. כן מכוונת הבקשה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 8.8.11 לעניין הוצאות, כפי שיפורט להלן.

רקע עובדתי והליכים קודמים

א.        בין המבקש למשיב התנהלה בוררות לפני עורך הדין ב' ברץ (להלן: הבורר). פסק הבוררות ניתן ביום 12.6.08 ונמסר למבקש ביום 15.6.08. ביום 11.9.08 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבורר. ביום 4.5.09 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול על הסף, מהטעם שהוגשה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 זאת מאחר שימי פגרת בית המשפט באים במניין הימים לפי סעיף זה.

ב.        ביני לביני, בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 5617/09 פורוש נ' דייטש (לא פורסם) נקבע כי תקופת פגרת בית המשפט לא תבוא במניין הימים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות על פי סעיף 27(א) לחוק הבוררות. בעקבות זאת, ביטל בית משפט זה ברע"א 4073/09 וינברג נ' דורון (לא פורסם) את פסק דינו הנזכר של בית המשפט המחוזי, שבמסגרתו נדחתה בקשת הביטול שהגיש המבקש על הסף כאמור, והחזיר אליו את הדיון בעניין. באשר לבקשת המבקש לבטל את החיוב בהוצאות בעקבות ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נקבע כי טענות הצדדים בעניין יתבררו בפני בית המשפט המחוזי, והוא יתן להן ביטוי, ככל שיש בהן ממש, במסגרת פסיקת ההוצאות בסיום ההליך. זאת, נוכח טענת המשיב לפיה אין מקום לבטל את החיוב בהוצאות שכן היה זה המבקש שעמד על כך כי הדיון בנוגע לאיחור הנטען בהגשת הבקשה לביטול יתקיים קודם לדיון בטענותיו לגופן.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

ג.        לאחר שהוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, טען המבקש כי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי, תוך התעלמות ממנו. עיקר טענתו הופנתה לפרשנות הבורר להוראות ההסכם שנכרת בין המבקש למשיב ולפרשנותו לדין החל, שהובילו לטענת המבקש למסקנות שגויות שאינן הולמות את החוק וההלכה הפסוקה.

ד.        בפסק דינו מיום 14.7.11, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול לגופה, ופסק לחובת המבקש הוצאות בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי על פי ההלכה, גם אם שגה הבורר ביישום הדין, אין בכך כדי להקים עילה לביטול פסק הבורר. באשר לטענה בדבר התעלמות ביודעין מן הדין המהותי, קבע בית המשפט כי טענה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה, ומוטב היה שלא תועלה בהיותה טענה עובדתית ופוגענית שלא הונחה לה כל תשתית ראייתית. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי פסק הבוררות מקיף, מפורט, מבוסס ומנומק, וכי לא תיתכן מחלוקת כי הבורר התכוון לפסוק לפי הדין המהותי. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הבוררות. פסק הדין שומע בנוכחות הצדדים ביום 14.7.11.

ה.        ביום 20.7.11 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה "להוצאת פרוטוקול לשימוע פסק הדין מיום 14.7.11". לבקשה צורפה תרשומת, שנערכה על ידי באת כוח המבקש, וזאת לדבריה לאחר חזרתה למשרדה מן הישיבה בה שומע פסק הדין על ידי השופטת ברון, ובית המשפט המחוזי התבקש להפכה לפרוטוקול השימוע. במסגרת הבקשה טען המבקש כי בפתח השימוע ציינה השופטת ברון שדין בקשת הביטול להידחות ובנוסף פסקה לחובת המבקש הוצאות בסך 40,000 ש"ח. כן נטען כי לאחר דבריה הנ"ל של השופטת ברון, ביקשה באת כוח המבקש להעיר מספר דברים בנוגע לגובה ההוצאות. המבקש טען כי השופטת ברון ציינה כי לאור העובדה שפסק הדין מיום 4.5.09 בוטל, סברה כי גם רכיב ההוצאות שנפסק בפסק דין זה בוטל, ולכן גרסה כי סכום ההוצאות ששילם המבקש למשיב בגין הליך זה הוחזרו לו וכי כוונתה הייתה שסך ההוצאות שישלם המבקש בגין ההליך שבכותרת יהיו בסך 40,000 ש"ח. המבקש טען כי הדברים הללו של השופטת ברון לא תועדו בפרוטוקול הדיון ויש ליתן להם ביטוי.

ו.        ביום 8.8.11 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט ציין כי בעודו משמע את פסק הדין, העירה באת כוח המבקש שהיא מבקשת לטעון לעניין ההוצאות כפי שהתיר בית המשפט העליון. על כך הגיב הצד שכנגד, ועמדתו נתקבלה על דעת בית המשפט - כי ככל שביקשו הצדדים לטעון לעניין ההוצאות, היה עליהם לעשות כן במסגרת הסיכומים בכתב שהגישו, ולא בעת מתן פסק הדין. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי הוברר לפניו שהצדדים הסכימו על כך שכאשר הורה בית המשפט העליון על ביטול פסק הדין הקודם, לא הורה גם על ביטול ההוצאות שבהן חויב המבקש באותו הליך. משכך, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי ראה לנכון להעמיד את סך ההוצאות על 20,000 ש"ח שהוא מחצית מסכום ההוצאות שהיה בדעתו לחייב את המבקש קודם לכן. בית המשפט המחוזי הבהיר כי עשה כן במסגרת הסמכות ושיקול הדעת הנתון בידי בית המשפט בטרם קם מכיסאו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות המבקש

ז.        במסגרת בקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הטענה שהועלתה בסיכום טיעוניו, לפיה התעלם הבורר ביודעין מן הדין המהותי ובחר שלא לפסוק על פיו, היא הרחבת חזית אסורה. לגרסתו מדובר בפירוט והרחבה של טענות שנטענו עוד בבקשת ביטול פסק הבורר. המבקש גורס כי לא ביקש לשנות את טענותיו ולא חרג מגדר המחלוקת, ולכן אין לראות בכך הרחבת חזית. בנוסף, טוען המבקש כי לא העלה טענה לפיה התעלם הבורר מהדין המהותי בכוונת מכוון, אלא טען שהתעלמות הבורר מן הדין המהותי נובעת מכך שלא שת את ליבו להיותו מחויב לפסוק על פיו. נוכח זאת גורס המבקש, כי בית המשפט המחוזי טעה בהחלטתו שלא להתייחס לטענתו בדבר התעלמותו ביודעין של הבורר מן הדין המהותי, והוא עותר להחזרת הדיון בטענה זו לבית המשפט המחוזי.

ח.          באשר להוצאות שנפסקו לחובתו בבית המשפט המחוזי; טוען המבקש כי בעקבות החלטת בית משפט זה מיום 21.11.10, בה בוטל פסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי, היה על בית משפט זה להורות למשיבים להחזיר לו את סכום ההוצאות שנפסק לחובתו בפסק הדין המקורי (42,949 ש"ח). משכך לא נעשה, יש להשיב לו סך של 2,949 ש"ח (בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.12.09 ועד התשלום בפועל), כך שסך ההוצאות שנפסקו לחובתו יעמוד על 40,000 ש"ח, הסכום אותו התכוון לטענתו בית המשפט המחוזי לפסוק מלכתחילה. לטענת המבקש יש גם לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ב"בקשה להוצאת פרוטוקול" וההוצאות שנפסקו לחובתו בגינה, ולחייב את המשיב בהוצאות בגין החלטתו של בית משפט זה ברע"א 4073/09, שבעקבותיה בוטל פסק הדין הקודם של בית המשפט המחוזי. זאת- שהרי על אף שבית משפט זה קיבל את עמדת המבקש,  מעולם לא פסק הוצאות לחובת המשיב. 

דיון והכרעה

ט.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, הלכה מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו, למשל, רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי (לא פורסם), פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן עניין זוהר חי)]. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, וחוששני כי אף אינו קרוב אליהם. אכן, ברע"א 5058/11 פורוש נ' דייטש (לא פורסם) נזדמן לי לומר לעניין זה לא מכבר:

"אמנם כשלעצמי נקטתי גישה גמישה יותר בעבר (ראו בין השאר רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך (2005); רע"א 10001/08 אפרים פלינר ובניו חברה לבנין והשקעות (1994) בע"מ נ' מלאך (לא פורסם) בפסקה ח; כן ראו דעת פרופ' סמדר אוטולנגי המנוחה... בספרה בוררות, דין ונוהל (מה' 4, כרך ב', תשס"ה) 1241-1240), אך ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא כאמור מעלה; אוסיף, כי בינתיים תוקן בתשס"ט חוק הבוררות, התשכ"ח-1968...והוספו סעיפים 21א (ערעור בפני בורר) ו-29ב (ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות), ובהם אפשרויות חדשות בתחום זה, והמעיין יעיין. מכל מקום, איני סבור כי ענייננו נמנה על אלה המצדיקים לחרוג מן הכלל".

כך גם בנידון דידן.

י.        שלא כטענת המבקש, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי על אף שבית המשפט קבע כי טענת המבקש בדבר התעלמות הבורר מן הדין המהותי עולה כדי הרחבת חזית - הוא התייחס לגופה של טענה, וקבע במפורש כי הבורר החיל את הדין המהותי על מערכת היחסים בין המבקש למשיב, וכי הדין המהותי הנחה אותו לאורך פסק הבוררות כולו ובמסקנות שאליהן הגיע. בנסיבות אלה, אין טענת המבקש בהקשר זה מקימה עילה למתן רשות ערעור. אוסיף, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לגופם של דברים מעוגנת בדין, שהרי הלכה היא מימים ימימה כי טעותו של בורר ביישום הדין אין בה כשלעצמה להצדיק התערבות בפסק הבורר (ראו, למשל: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה (5) 551; רע"א 2237/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד פ"ד נ"ט (4) 529, 543-542 וראו גם עמדתי שם בעמ' 552-543; וכן עניין זוהר חי, לעיל, בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה).

יא.      בנוסף, לא מצאתי כי טענת המבקש הנוגעת לשיעור ההוצאות בהן חויב ולהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפרוטוקול מקימה עילה למתן רשות ערעור. אף לגופם של דברים, איני רואה להלמה. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן התגלתה אי-סבירות מהותית בפסיקה זו או סטייה בלתי מובנת מהרמה המקובלת (ראו, למשל: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131; ע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, בפסקה 44 (לא פורסם)). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי במפורש כי ההוצאות שפסק לחובת המבקש מביאות בחשבון את ההוצאות ששולמו על ידי המבקש למשיב במסגרת הליכים קודמים בתיק זה, ומתווספות עליהן, כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.8.11, טענות המבקש בנוגע להוצאות נשקלו, נידונו ונדחו, ואין מקום לדון בהן שנית בפני בית משפט זה.  אזכיר, כי התערבות ערעורית בענייני הוצאות באה במשורה [ראו למשל חוות דעת השופט א' גרוניס בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" בפסקה 3 (לא פורסם)]. דומה כי בענייני בוררות קל וחומר. זאת ועוד, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי היה על המבקש להתייחס לסכום ההוצאות לפני מתן פסק הדין ולא בשעת שימועו. מעבר לכך, בית משפט זה קבע במפורש במסגרת רע"א 4073/09 הנזכר כי עניין ההוצאות בכללותו יידון לפני הערכאה הדיונית, ומשזו שקלה את כל הנתונים הצריכים לעניין אין מקום להתערבות בפסיקתה - לא כל שכן מקום בו מדובר בסכום צנוע יחסית, מבלי להקל בו ראש, שכנגדו מלין המבקש.